רש"ש על נדרים ל״ד

1 ר"ן ד"ה תנן בסופו. שאותו שכר כבר היה מצוי בידיו. ק"ל דהא שכר השבה לא מצי שקיל אלא כמו שהיה בטל מאותה מלאכה דעסיק בה עי' תוס' ב"מ סח ד"ה ונותן. ושכר כזה אינו מצוי. כי מי פתי יסור הנה לשכור אדם כזה שמתעסק במלאכה שמרויח בה הרבה לעסוק במלאכה ששכרה מעט. וכש"כ למאן דמפרש שישב בטל לגמרי. וי"ל:

2 גמרא א"ר היתה לפניו ככר של הפקר כו'. עי' במפרשים. ועמש"כ בזה שיטה חדשה בב"מ מט. ועתה הדרנא בי. מפני שראיתי בירושלמי פ"ד דפאה ופ"ח דגיטין ר' הושעי' בעי על פסוק והנה בעניי הכינותי כו' זהב כו' מה אנן קיימין אם בתוך ד' אמות עשיר הוא ואם חוץ לד"א יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו כו'. הרי מבואר דאין יכול להקדיש דבר הפקר. וצריך לחלק דשאני הקדש דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו דרשינן מה ביתו שלו כו'. ולכאורה קשה לפי' הר"ן דכאן דמקדיש זה לא זכה בו מעולם א"כ מאי ק"ל לרב הושעי' אם בתוך ד"א עשיר הוא. הא מ"ל בשלא נתכוון לזכות לעצמו אלא להקדש. ולגי' הירושלמי בפ"א דב"מ ע"ש א"ש:

3 ר"ן ד"ה אמר רבא. כיון דמקמי הקדש שלו היתה. וכן לקמן כתב ומקדיש זה לא זכה בו מעולם כו'. ול"י מנ"ל דבעינן תנאי זה כיון דיליף ליה מגזבר ובדידיה אף שלא היה מעולם שלו לא מעל:

4 בא"ד דה"ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו. עי' תוס' ב"מ שם ד"ה איתיביה שכ' דרבא ס"ל דל"ק חבירו:

5 בא"ד אבל מ"מ מעל לפי טובת הנאה כו' ובניו מועלין לכשיוציאו. מזה ראיה למש"כ בתוס' קדושין נד ב בד"ה לא אמרו נגד המהרש"א שם:

6 ר"ן ד"ה בעא מיניה. דבעי למיתנא סיפא בית זה כו' שדה זה. כצ"ל. ועמש"כ הר"ן לקמן מז במשנה ד"ה קונם לבית: